סרט האימה המיקרו-תקציבי של קייל אדוארד בול, Skinamarink, שזכה לשבחים מסיביים של Tiktok, היה סרט קופתי מצליח שכבר חצה את תקציבו פי 60 מאז יצא בסוף השבוע. הסרט, שנעשה בסכום צנוע של 15 דולר וצולם בבית ילדותו של הבמאי, ישוחרר ב- צמרמורת 2 בפברואר לאחר יציאה מוצלחת להפליא בבתי הקולנוע. למרות הגישה המינימליסטית של בול, הוא מעורר פחד עז, מעורר תחושות נוסטלגיות מוכרות ומפחידות של אימת ילדות. הסרט מתרחש בשנת 1995 ושני ילדים צעירים, קווין (לוקאס פול) וקיילי (דלי רוז טטרו), מתעוררים באמצע הלילה ומוצאים משהו מוזר קורה בביתם.
האחים הצעירים עושים מה שעושה כל ילד שמתעורר באמצע הלילה מחלום רע - הם רצים לחדר השינה של הוריהם, רק כדי לגלות שהאב לא נמצא בשום מקום, ואין דלתות וחלונות. הם תופסים מחסה בסלון למטה, מביאים שמיכות וכריות, ומדליקים סרטים מצוירים ישנים בטלוויזיה כדי לגרום לשקט והחושך המפחידים להיראות פחות מאיימים. האור הכחול של הטלוויזיה הוא האור היחיד על המסך, המטיל זוהר רפאים על הבית. כשהילדים מוצאים מחסה בסלון למטה, קול מסתורי מנסה לפתות אותם למעלה. כדור מעורר ברבים מאיתנו את תחושת האימה שאנו חווים כילדים, כשהם מתעוררים באמצע הלילה מחלום רע כאשר חשכת הלילה הופכת לפתע את הבית שלכם לאיזה מקום מבשר רעות ומפחיד.
הסרט אפל, מילולית ופיגורטיבית.
עם מקורות אור מינימליים, בעיקר מפנס או מסך טלוויזיה, רבים מהצילומים הם בחושך מוחלט. הכדור יוצר אווירה מבלבלת שמעודדת אותך לבחון כל פריים כדי שיהיה נוכח משהו רע. על ידי מראה לנו מעט מאוד, הצלילים הקלים ביותר או התנועות הפתאומיות מעוררים אימה.
כילד, המפלצת האמיתית היא לרוב החושך עצמו והאפשרויות של מה שיכול להסתתר בצללים, תחושה שבול משחזר לאורך הסרט. הוא עובר להיבטים שונים, ארציים של הבית, כמו מסדרון חשוך, המאפשר למצלמה להתעכב על מנורת תקרה, מנורת לילה או לגו על הרצפה. בידיים פחות מיומנות, הצילומים האלה עשויים להיראות חסרי משמעות, אבל בול משתמש בהם כדי ליצור אווירה שבה הפרטים הקטנים ביותר של הבית נראים כמו אזהרה מבשרת רעות שמשהו לא בסדר.
הצילומים הממושכים שלו של חפצים יומיומיים פשוטים מבקשים מהצופה להתבונן מקרוב ולשים לב, מה שמשתלם פי עשרה כשאנחנו מתמודדים עם מקור אימה בסוף הסרט.
עם זאת, הפסקול מלא ברעש לבן
בתוך החושך, Ball משתמש בעיצוב סאונד באופן שתופס את הרעש הלבן והצונן של בית באמצע הלילה. הצילום הגרוע והסאונד המינימלי מפחיתים אותנו למעשה לילד שמסתובב בבית בלילה, בתקווה שלא נמצא מפלצות או פולשים אורבים בחושך. יחד עם הרעש הלבן בסקינאמרינק, אנו שומעים גם קריקטורות ברקע, היוצרות סימפוניה פשוטה אך מצמררת של אימה ילדותית. זה הופך את הרגעים שבהם אנו שומעים צליל בלתי צפוי, כמו צליל של מנגינה מצויירת או חריקה חזקה, לקשים עוד יותר. רעש לבן וצילום אפל ומגורען משאירים אותך, הצופה, בכוונה בחושך, מחפש תשובה יחד עם הילדים.
האימה של סרט נובעת לרוב לא ממה שאתה מסתכל על המסך, אלא מהתחושה שבכל רגע אתה עלול לראות משהו נורא בצל. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך היא כאשר נוכחות מרושעת מבקשת מקיילי לעלות למעלה לחדר השינה של הוריה ולהסתכל מתחת למיטה. רצף האקשן חשוך ברובו ושום דבר לא נמצא מתחת למיטה, אבל המתח המפחיד שהוא יוצר מחקה בדיוק את התחושה של פחד להסתכל מתחת למיטה שלך בתור ילד כדי לראות איזו מפלצת אתה עלול למצוא שם. השימוש של בול בחושך מסתורי הוא המפתח, וממחיש כיצד כל סביבה יכולה להרגיש מפחידה אם אינך יכול לראות את הסביבה שלך.
בול מונע מהילדים נחמה בזה אחר זה, והופך הכל מדובון לבובת ברבי למקור אימה. מנורת הלילה נופלת באופן מסתורי מהשקע ומסגרת אחת מתעכבת על השקע, הצורה הרפאים שלה מזכירה שהדברים הפשוטים האלה יכולים להיות מפחידים אם מסתכלים עליהם מספיק זמן. בהדרגה, יותר ויותר היבטים ארציים של הבית מתחילים להשתנות. הלגו מתפורר על הרצפה מעצמו, וקריקטורות טלוויזיה מתחילות להיתקל, כעת מאיימות ולא מרגיעות. בצילום אחד בלתי נשכח, פניו של צעצוע טלפון לילדים של פישר-פרייס זזים פתאום. מקורות הנוחות שלהם בחושך נלקחים מהם, בהדרגה מתכלים על ידי הכוח חסר הפנים והזדון הזה בבית.
לעתים רחוקות אתה רואה ילדים
גם פניהן של הדמויות הראשיות, קיילי וקווין, מוצגות רק לעתים רחוקות בסקינאמרינק. אנו שומעים את הלחישות הנמוכות שלהם ואת הדרכים הנאיביות שלהם להתמודד עם פחד, תזכורת מתמדת שהם לא מוכשרים להפליא להתמודד עם סכנה כזו לבד. במקום להתקשר למוקד 911 או לצעוק לעזרה, הם שולפים קופסאות מיצים מהמקרר, שכפי שנראה בהמשך, מפוזרות על הרצפה על ידי יצור מסתורי. במקרים בהם מוצגים ילדים, הם מונחים בעיקר על הברכיים.
אנחנו שומעים את הלחישות הנמוכות שלהם כשהם על קצות האצבעות ברחבי הבית, מנסים למצוא את הוריהם, אבל הם חסרי פנים בעיני הצופה, מה שמאפשר לנו לדמיין את עצמנו במקום של ילדים שחווים את הסיוט הזה. זה הופך את הרגעים הספורים שבהם בול מראה רוע, כמו הצילום הקצר של פניה של קיילי ללא עיניים ופה לאחר שהמפלצת לוקחת אותם, לעוד יותר מבהיל ומפחיד.
אחד הדיאלוגים האחרונים מעביר בצורה מושלמת כיצד סרטו של בול לוקח אותנו אל העבר. קווין שואל, "אפשר לצפות במשהו מצחיק?" כאילו הפעלת קריקטורה אחרת בטלוויזיה עשויה לעכב את הסיוט עוד קצת. עכשיו אין להם לאן לברוח; כל מקורות הבטיחות והסחת הדעת נהרסו, והותירו אותם לכודים בסיוט מתעורר.
בהופעת הבכורה המרשימה שלו, בול מחייה את פחדי הילדות שלנו, ויוצר סיוט מתעורר ללא לאן לברוח. בסופו של דבר, Skinamarink מחזיר אותך, הצופה, להרגיש כמו ילד שהתעורר באמצע הלילה ומלא פחד. בול מנצל את המרב ממשאבים מינימליים, ומפתה את הצופה לתחושה מוכרת ומטרידה של אימה מאיזו מפלצת עשויה להיות אורבת בחושך.
