פשע אמיתי ורוצחים סדרתיים הם כל הזעם כרגע. מסרטים דוקומנטריים, לסדרות דוקו ועד לסדרות בדיוניות המבוססות על אירועים אמיתיים, רוצחים סדרתיים הם חלק מוזר במדיה הפופולרית. יתר על כן, הם זוכים לאלילם ומוצבים על כן עבור תמונות מסוימות. רוצחים סדרתיים הופכים לדמויות אהובות בכל הסדרות, ונראה שהקהל מצדיק את הרציחות שלהם. מה גורם לצופים לאהוב כל כך את הרוצחים הסדרתיים האלה, למרות הזוועות שהם מבצעים?
תוכן
מפיקי הוליווד ומפיקי טלוויזיה שמו לב לעניין הברור בפשע אמיתי והעניקו לעניין זה יתרון נוסף, לא רק להתעמק בפרטים הנוראיים של הפשעים שלהם, אלא גם אפשרו לנו להכיר כל אחד מהרוצחים באופן אינטימי יותר. רָמָה. בכל הצגה וסדרה אנו מקבלים הזדמנות להעמיק בתפיסת העולם והמנטליות של הרוצח, ואף להבין עם אילו קשיים הוא התמודד בילדותו, מה שגרם לו לבצע מעשים נוראים. הצופים מזדהים עם הגיבור הרוצח כי אנחנו מכירים אותו ורואים אותו בחיי היומיום כשהוא עושה דברים רגילים לגמרי, כמו ללכת למכולת או לכבס בגדים. זה יכול להוביל לתמיכה לא בריאה בעוולות משום שנראה שהם זהים לנו, או שהם מוצדקים בדרך כלשהי בגלל הטראומה שלהם.
האם דקסטר רע אם הוא הורג רעים אחרים?
מאז 2006, דקסטר גורם לקהל להתאהב ברוצח בעל הדם הקר המופנם, האינטליגנטי והחביב, לא משנה כמה מום הוא עושה על המסך. דקסטר רץ כבר 8 עונות ואף הוליד פרק חדש של Dexter: New Blood, והצופים רואים בדקסטר מורגן (מייקל סי הול) בחור טוב. בסדרה, דקסטר הוא אנליסט שעובד במשטרת מיאמי ועוזר לפתור פשעים תוך ביצוע פשעים משלו. הוא רוצח סדרתי שטורף רק את אלה שביצעו גם מעשים מפלצתיים או שהם פשוט אנשים רעים בעליל. בגלל שאביו לימד אותו בילדותו שזה נורמלי, הוא מרגיש מוצדק ברציחות שלו. לאורך הסדרה, הצופים מתחילים לאהוב את דקסטר על כך שהוא מאמין שהוא נכון מוסרית ברצונו לפגוע רק ברעים. אנו רואים אותו גם עובר קשיים בזוגיות, מגלה חסד לחברתו ולילדיה, עוזר למשפחתו ולחבריו להצליח. אבל בחור רע שפוגע ברעים הוא עדיין בחור רע, וזה הולך לאיבוד בתרגום כי אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את דקסטר מורגן.
גרסאות בדיוניות של רוצחים אמיתיים הפכו לרומנטיות
אחד הפופולריים ביותר לאחרונה היה הסרט "Dahmer - Monster: The Jeffrey Dahmer Story. התוכנית הזו הייתה במקום הראשון בפופולריות בכל רחבי העולם במשך שבועיים אחורה בספטמבר. ההצגה מתחילה בכך שדהמר נתפס ואז לוקחת אותנו דרך חיי הבית הטרגיים שלו והטראומה שבדרך שהניעה אותו להפוך לרוצח שאנחנו מכירים היום. אוון פיטרס עשה עבודה מצוינת בתור ג'פרי דאהמר, הביא את כישרונותיו לחיים על המסך, שיחק בשיטה במשך חודשים כדי להיכנס לדמות. המופע גרפי להפליא, ומשפחות רבות של קורבנות דיברו על כך שעברו טראומה מחדש מהאותנטיות של התכנית. ברשתות החברתיות, דאהמר עורר רומנטיזציה ענקית של ג'פרי דאהמר. אינסטגרם, TikTok וטוויטר פרצו בתגובות על כמה אטרקטיבי אוון פיטרס בתור ג'ף, למרות שראה סצנות המבוססות על המציאות שבהן האיש עשה קניבלים והחזיק ראשים ערופים במקרר שלו. השימוש בכוכב פופולרי ואטרקטיבי כדי לגלם את הרוצח מרמה את הצופים להערים על הנבל מכיוון שהוא מוצג על ידי שחקן כריזמטי ומושך.
אנחנו רואים את אותו הדבר ב-Very Evil, Shockingly Evil and Vile כאשר זאק אפרון מגלם את התפקיד של טד באנדי. זאק אפרון היה לזמן קצר אחד מאהובי אמריקה בתור טרוי ב-High School Musical. כשרואים את פניו של אפרון, קשה שלא לסמוך עליו ולהיות מוקסם מהנימוסים שלו. מקרה דומה עם דארן כריס, המגלם את אנדרו קונאן בסיפור הפשע האמריקאי, הוא עוד כוכב משכנע לגלם רוצח בדם קר. מה שמרכיב את הרומנטיזציה הוא שכל הסדרות שהוזכרו מבוססות על אנשים אמיתיים שביצעו פשעים מפלצתיים אמיתיים. הדמויות היחסיות והעמוקות שאנו רואים, בשילוב כוכב ראשי אטרקטיבי, יוצרות מתכון לאסון והאליל של רוצחים סדרתיים.
ג'ו גולדברג, סטוקר/מתנקש חמוד
בנוסף, לג'ו גולדברג (פן באגלי) מ-You יש קהל עוקבים נאמן מאז עלתה הסדרה ב-2018. אתה עוסק בג'ו, שכל כך אובססיבי לגרום לבק (אליזבת ליל) להתאהב בו, עד שהוא מתמרן כל אינטראקציה שלה כדי ליצור את התנאים המושלמים להתעניינותה בו. זה דוחף את ג'ו להרוג את חבריה והוא בסופו של דבר חוטף את בק ושומר אותה בכספת במרתף. על ידי החזקת אותה בשבי, הוא מנסה לגרום לה להרגיש אשמה על היותה הרוצח כי יש לו טראומת ילדות. למרות העובדה שג'ו הוא עוקב, שקרן, מניפולטור ורוצח, הקהל אוהב אותו.
פן באגלי, השחקן שמגלם את ג'ו, אמר שוב ושוב שהוא מתעב את דמותו. הקהל חיבב את ג'ו כי הם רוצים שהוא ימצא אהבת אמת, לא משנה מה המחיר. בכל פרק אנו שומעים את המונולוג הפנימי של ג'ו עם עצמו, וזה עוזר להרגיש שאנחנו מכירים אותו ומזדהים עם הכאב, העצב או הכעס שהוא חש. גם אם ההצגה הזו לא מבוססת על סיפור אמיתי, עדיין קשה לצופים לתמוך ברוצח כי אתה לומד להכיר אותו ולהבין את הטראומה שלו, מה שלא מצדיק ביצוע רצח.
אטרקציה קטלנית
אלו הן רק כמה מהדוגמאות האחרונות שבהן העלילה מעודדת אותנו להזדהות ואפילו לעודד את הרוצח. צ'אקי, חניבעל והנפילה הם רק עוד כמה דוגמאות שבהן מעריצים לא יכולים שלא לצפות בהערצה ברוצח הסדיסט עושה מה שהוא רוצה והורג את מי שהוא רוצה. הטבע האנושי הוא כזה שהוא נמשך לניסיונות להבין ולהמשיג את הרוע. ניתן לתת לסיפורים טוויסט חדש כאשר האמפתיה לרוצח מוסיפה רובד של עומק, וזו הסיבה שתוכניות ממשיכות להתמקד בהפיכת הרוצח לדמות הראשית. הקהל אוהב אנטי-גיבור טוב, אבל כשמדובר ברוצח סדרתי כמו ג'ו גולדברג או טד באנדי, האם זה הכותרת הנכונה?
זה כאילו מתבקשים מהצופים לצחצח פשעים מחרידים כי זו רק תוכנית טלוויזיה או סרט ולא מציאות, כי הם רואים את אוון פיטרס או זאק אפרון על המסך ולא את ג'פרי דאהמר או טד באנדי האמיתיים. עד כמה שהתוכניות האלה מדהימות, אתה לא יכול שלא להרגיש שהן מזמינות את הצופים להעריץ את האדם שסביר להניח שיהרוג או יפגע בהם אם תינתן לו ההזדמנות, לא משנה כמה סבירות הם עשויים להיראות.
