החוויה הנוראה של מלחמת העולם הראשונה כפי שמתוארת ב"כל שקט בחזית המערבית" היא תיאור עגום ואלים בערך כמו כל דבר שמוצג על המסך. למרות שהיו בעבר עיבודים קולנועיים רבי עוצמה לרומן הנוקב של אריך מריה רמרק מ-1929, שגם הראו שאין גבורה או תהילה במאבק כזה, אף אחד מהם לא משתווה לזה. לסירוגין בין אלימות גרפית כאשר אינספור צעירים מתים בזה אחר זה, לבין בידוד קר כאשר ניצולים יושבים ומחכים לתורם למות, הסרט הזה מצולם בזעם צדקני מאין כמוהו. כל השינויים נעשים הכרחיים על מנת שהחזון הזה יתממש.
יצירות קודמות - אחת ב-1930 וסרט טלוויזיה ב-1979 - שיקפו טכניקות קולנועיות ואת ההקשר של התקופה, תוך שמירה על הרצון להעביר את האמת המחרידה של מלחמה. הפרשנות האחרונה של הסופר-במאי אדוארד ברגר עוקבת אחר הסיפורים הקודמים בדרכים רבות, אם כי באופן שונה המסיר חוטים סיפוריים רבים מחומר המקור תוך הצגת כמה אחרים משמעותיים. התוספות הללו הופכות את הסרט ליצירה שמוותרת על הרעיון שעצם היותה מודעת לזוועות שיש במלחמה תהיה בעלת השפעה משמעותית על מניעתן. למרות כל הציניות שלו, האמת העגומה שהסרט מוצא בגישה המחודשת הזו מרעננת בזעם השקט שרותח מתחת.
יותר ממאה שנה חלפה מאז מה שמכונה "המלחמה הגדולה", ובקושי ניתן לומר שלתיאור חוסר האנושיות של סכסוכים כאלה הייתה השפעה כלשהי על השחתה שמניעה אותם. הסרט מנהל דיאלוג קולנועי עם מורשת האמנות האנטי-מלחמתית, והרבה פחות נסחף על ידי ההבטחה שהדמיית מה הן באמת מלחמות יעצור אותן איכשהו. המשבר שהוא מתאר לא נובע מחוסר מידע, שכן מי שמביט מלמעלה מהמגדלים הבטוחים והנוחים שלהם ידע מספיק על מה שקורה באמת, אלא מהאלימות הניזונים מהלאומנים.
סקירת הכל שקט בחזית המערבית 2022 וחוסר התוחלת הטרגי של הקולנוע האנטי-מלחמתי
הסרט עדיין עוקב אחר הדמות המרכזית של הרומן, פול באומר (פליקס קאמרר), שכמעט מיד זורק אותו ואת חבריו הצעירים המתגייסים לתוך הכאוס של החזית. פיצוצים וירי לא מפסיקים, ואנו רואים כיצד, לאורך השנים, מיליוני אנשים מתים בקרבות באותו אזור של כמה מאות מטרים. זה מבטל את כל האימונים ואת הסדר הזה שהורגש בתחילת הרומן, לצלול לגמרי לתוך כאוס. גברים נדחפים לטירוף, אחרים צוללים אפילו יותר עמוק לתוך עצמם כדי לשרוד. ההפוגה היחידה מגיעה כשברגר מראה לנו את העולם הטבעי, כאילו נותנים לנו הצצה למה שהיה יכול להיות אם לא הייתה מלחמה כזו. רגעי הרוגע הללו הם קצרי מועד, אבל ההצמדה שלהם לכמה מפלצתית האלימות מתבררת. ההרס מוצב כלא טבעי וכעלבון לעולם הסובב, שהופך נספג.
גם כשהם רחוקים מהחזית, את הדי הלחימה לעולם לא ניתן לבטל לחלוטין. האנשים כאן מודעים כל הזמן למה שקורה, ובכל רגע הם יודעים מה מצפה להם כאשר הם יישלחו חזרה למעמקי הגיהנום הזה עלי אדמות. בעוד שבספר ובסרטים הקודמים קונפליקט כזה הוצב כנובע מחוסר הבנה רחבה יותר של כמה נורא להיות שם, העבודה הזו לוקחת את זה צעד אחד קדימה. זה מתחיל בכך שפול לא מקבל חופשה לחזור למשפחתו. זהו השינוי המשמעותי ביותר מחומר המקור ומצביע על שינוי במה הסרט הזה עוסק. בפרט, אנו רואים כיצד דמויות בעמדות גבוהות יותר בהנהגת הצבא והממשלה מדברות בכנות על מה שקורה. כל הדמויות הללו נעדרו מהרומן, והופעתם ברגעי מפתח בסרט מעידה רבות על מה שברגר מכוון אליו. זה נותן לנו הצצה לאלו שיש להם את הכוח לעצור את האלימות והטרגדיה שאוחזים באלפי אנשים שמתים בכל יום שהם דוחים.
הדמות היחידה שנראה שאכפת לה היא מתיאס ארזברגר של דניאל ברוהל, גם היא דמות חדשה שהתקיימה בסיפור, שמנסה נואשות לעצור את הלחימה כדי לעצור את המוות האינסופי. עם זאת, הוא חריג מהסדרה הכללית, מה שעוזר להדגיש עד כמה חסר פניות וקר כמעט כל הסובבים אותו. ככל שהוא מנסה לשנות את מסלול הסכסוך, הפצרותיו לשלום מגיעות מאוחר מדי עבור המיליונים שנשלחו לקברם על ידי אלה שידעו לגמרי שהם עומדים למות. פול הוא הפנים של הקונפליקט הזה, אבל יש אינספור אנשים כמוהו שנדחקו הצידה כלא-ישויות. אפילו המדים שהוא לובש מגיעים ממישהו שנהרג זמן קצר לפניו ונזרק יחד עם לוח שעליו שמו.
הדמות המרכזית בסיפור זה היא הגנרל שמקבל ארוחות מפנקות בעוד אלה שמתחתיו מתים בבוץ. זהו מרכיב שחוזר על עצמו בסרט שבו אנו רואים את המשתה העוצמתי בבטחה ואז חוזרים לגברים בשורות, שמחכים בשקט להישלח לטבח. הזעם הזה, שאמנם נוכח ברומן כשהגברים דנו בקונפליקט ביניהם, מגיע כאן לגבולו. בעוד שאנשים רגילים אולי לא ידעו את היקף מלחמת התעמולה וחסר להם הכוח לעצור אותה בעצמם, בעלי הכוח בהחלט כן. כל פקודה לשלוח חיילים אל מעבר לחומה בהתקפה שבסופו של דבר תיקרע לגזרים הייתה בחירה של מי שידע לאן היא תוביל. תיאור זה של הסרט, במיוחד הסצנה המסויטת אחת הארוכה באמצע הדרך, מייצגת מציאות שהייתה מוכרת היטב למי שנתנו את הפקודה. הם עשו זאת מתוך מודעות מלאה למה שיקרה ולהפסדים שיספגו. אי אפשר להצדיק את ההחלטות האלה, אין להן הצדקה, כי הם שלחו אנשים למטחנת הבשר שוב ושוב. הפנים האמיתיות של המלחמה היו כאלה שכולם הסתכלו עליה בעיניים מתות ושלחו אנשים למות.
אז מה תפקידו של הסרט האנטי-מלחמתי או אמנות דומה בכלל? לשפוך אור על האמת ולספר מה באמת קורה, כדי שנבין שאנחנו לא יכולים לעשות את זה יותר? הנחת יסוד אידיאליסטית זו מבוססת על הרעיון שהגורם היחיד למלחמות הוא חוסר ידיעה על המחיר האנושי שלהן. הסרט האחרון, הכל שקט בחזית המערבית, מראה לא רק שזה לא המקרה, אלא שרוב אלה שיש בכוחם לזרוק אינספור חיים עושים זאת אפילו בלי לחשוב. חוסר התוחלת שבניסיון לעורר חמלה אצל מי שאין לו מה לתת מסתיים תמיד באותה תוצאה. הסרט, בכוונה לא נופל להאדרה של קונפליקט כזה שאפשר לקוות, גם מבין שהכל לשווא. הסוף של פול, שוב מורחב מהרומן ושונה באופן משמעותי מכל העיבודים הקודמים, מבהיר זאת. היא לוקחת על עצמה שירה פסימית יותר שפועלת בשיחה עם קודמים, שכן כל אחת מהן, לא משנה כמה היא נחרצת, לא שינתה את הדרכים היסודיות שבהן גלגלי השיניים של מכונת המלחמה תמיד ימשיכו להסתובב עם הכוחות שיש. , מנופי השליטה.
זה כל מה שרצינו להגיד על הסרט הזה. אנו מקווים שנהניתם מהסקירה של All Quiet on the Western Front. שתפו ברשתות חברתיות ושלחו לחברים.
