Cyberpunk 2077 Edgerunners מראה לכולם איך צריך ליצור מותחן אנימה נהדר. כולל אנימציה מדהימה ואסתטיקה מרכזית שביססו את הפעולה ביקום סייברפאנק, מתחילים יספיקו לצפייה. ומעריצי הפרנצ'ייז יוכלו להנהן לפי הקצב של התוכנית, להרגיש חכמים מאוד כשהם מפרטים את כל הדברים המגניבים שהם ראו במשחק - זה שירות מעריצים.
אם קשה להתאים משהו אהוב, אז להסתגל למשהו בעל מוניטין מפוקפק צריך להיות אפילו יותר קשה.
עם כל מעלותיו האמיתיות סייברפאנק 2077 הלך רחוק מדי עם הבטחות, יצא על קונסולות במצב לא מקובל ושילם על זה. אפילו אמא שלי שאלה אותי על הורדת המשחק מהפלייסטיישן אחרי שהיא שמעה על זה בחדשות ארוחת הבוקר.
לאט אבל בטוח, CD Projekt RED מחזיר לעצמו את הרצון הטוב האבוד, בין אם זה לצבוט את המשחק במחשב ובקונסולות כדי לגרום לו לפעול ולהרגיש טוב יותר כדי שתוכל להשלים משימות נהדרות ללא טרחה טכנית, או לבנות על האלמנטים הטובים ביותר של המשחק עם סיפור ב- רומנים גרפיים מעמיקים, ועכשיו אנימה בתקציב גדול.
מה של-Cyberpunk 2077 מעולם לא היה חסר היה עולם תוסס וסגנון ייחודי. מה שמתאים בצורה מושלמת למהלך ולרגישויות העיסתיות של הז'אנר הטכנו-אוטופי בכלל.
ומסתכל על Edgerunners, אני לא יכול שלא לחשוב על עוד שתי אנימות סייברפאנק ידועות שיצאו לאחרונה - Ghost in the Shell: SAC_2045 ובלייד ראנר: Black Lotus. שניהם מבאסים - פשוט מבאסים - הודות לאנימציית CGI הגסה שמערערת כל עבודת סיפור טובה שנעשתה על ידי הכותבים, האנימטורים ויוצרי העולם.
כל מה ש-TRIGGER נוגע בו הופך לזהב, נכון?
העלילה בסגנון "המשחק הכי מסוכן" ב"לוטוס שחור" הייתה בהחלט מעניינת, אבל היה קשה להישאר מתעניינים כשכל הדמויות היו כמו דמויות אקשן מתגמשות.
זה הרגיש כאילו מדובר בשתי תוכניות שצופים בהן רק בגלל הכותרות שמעל הדלת, ולא בגלל העולמות השטוחים והפלסטיקיים שהם בעצם מציעים.
Edgerunners נמנע מזה לא רק בגלל אנימציות טובות יותר, אלא גם בגלל שהוא קשור כל כך חזק ל-Night City ולכל מה שאתה יכול למצוא בעצמך ב-Cyberpunk 2077.
ראשית, זו טכניקה. מ-Sandevistan המגדיר את הסדרות ועד לתותח מיין ועד למונו-wire של לוסי, אתה יכול להשיג הכל תמורת V ב-Ripperdock המקומי שלך. ואז יש לוקיישנים: בין אם זה האפטר לייף בר, ג'קיד וקולה, או מקום מוכר אחר בעיר הלילה, האקשן מתרחש בדרך כלל במקום אמיתי שבו אתה יכול לבקר בעצמך, ולא רק ב"בו ערפל" - זה". ואז יש את הדברים הקטנים כמו הטלפון שמצלצל מהמשחק, או המיני-משחק Breach Protocol שצץ כשהדמויות פורצות דברים - נגיעות קטנות שהופכות ממשק משתמש מוכר לבניית עולם.
אבל המפתח האמיתי הוא לא רק שהדברים האלה מופיעים בתוכנית, אלא שקורים להם דברים מקוריים ומעניינים - מחזק את הרעיון שהם כלים יומיומיים שאנשים משתמשים בהם, או מרכזים עסוקים בעיר פועלת, ולא המצאות או קישוטים .
אם שיחקת במשחק, תראה הרבה טכנולוגיה מוכרת באנימה.
זה, עבורי, היה החיסרון של סדרות אחרות: הם היו רק דברים בלי עולם קוהרנטי סביבם. Edgerunners היא, ללא ספק, עיר הלילה.
Cyberpunk 2077: Edgerunners הוא עדיין אנימה, אז יש כאן את הטרופים הרגילים (לכאורה בלתי נמנעים). נראה שהדמות הראשית היא בת 16, אך יחד עם זאת נראית בת 25, והכרונולוגיה של האירועים מעט מבולבלת, בהתחשב בכמה מהסיטואציות הבוגרות שמתרחשות. בסרט יש הרבה עפר וללא עירום קונטקסטואלי, אז הוא לא מיועד לטלוויזיה הגדולה בסלון אם אתה לא אוהב לענות על שאלות כמו "למה האדם הזה עירום?".
אבל מצד שני, יש במשחק גם הרבה גיהנום ועירום, בדיוק כמו Altered Carbon, Akira, Dredd, Neuromancer, Total Recall, Count Zero, Robocop וכמעט כל ספר או סדרת סייברפאנק שהיו קיימים אי פעם ( אלה רק אלה שצפיתי/קראתי לאחרונה), אז אני מניח שאפשר לומר שלשם הם כיוונו.
בכל מקרה, Cyberpunk 2077: Edgerunners היא אחת האנימות הטובות ביותר שצפיתי בהן במאה השנים האחרונות - עם או בלי חיבור - והיא קובעת את הסטנדרט למה שאני רוצה לראות בעתיד.
