מחפשים ביקורת על הסדרה Fawn? המיני-סדרה האוטוביוגרפית הזו, במאמר שלנו הכנו עבורכם סקירה של יצירת המופת האפלה הזו. כשהתחלתי לצפות במיני-סדרה החדשה של נטפליקס Fawn, לא יכולתי לצאת מהראש: כמה מהסיפור הזה נכון? לא יכול להיות שהכל נכון". ואז, כשסיימתי לראות את הסדרה, לאחר שהשתמשתי בחצי קופסת טישו ואכלתי קערת פופקורן, הייתי בהלם לגלות שפאון הוא לא רק סיפור אמיתי, אלא גם אוטוביוגרפי. לא רק שזה אוטוביוגרפי, אלא שהכוכב הראשי ריצ'רד גאד, שמגלם את הדמות הראשית דוני, הוא יוצר הסדרה - כלומר גאד ממש משחזר גרסה בדיונית של כמה מהסצנות הטראומטיות ביותר בחייו. הסדרה נוגעת בנושאים של שאפתנות ותהילה, טראומה, אובססיה, מחלות נפש, מיניות ובושה. מה שמרשים בפאון הוא שהיא עושה את כל זה במהלך שבעה פרקים. הסדרה ממש תופסת את העניין שלך ולא מרפה עד הסוף. לאחר הצפייה הרגשתי מותשת פיזית ונפשית, אבל ללא ספק התמוגגתי מיצירת המופת של גאד.
על מה הספר צבי?
הסרט Fawn מתחיל ב-2015, כשברמן בשם דוני (גאד) קונה כוס תה ללקוח שנכנס. קוראים לה מרתה (ג'סיקה גאנינג). לאחר מעשה החסד האקראי הזה, מרתה מתחילה להימשך לדוני. היא מגיעה לפאב כל יום, אומרת שהיא עורכת דין ורק עצרה לדקה, אבל בסופו של דבר היא משוחחת עם דוני במשך שעות. ככל שחיבתה של מרתה לדוני גוברת, הוא מבין שהיא לא רק מאוהבת בו, אלא אובססיבית אליו. הכל מסתיים כשהוא הולך להופיע מופע קומדיה, ומרתה נמצאת בקרבת מקום.
מנקודה זו ואילך, הסיפור מסתחרר עמוק יותר ויותר לתוך נפשם של מרתה ודוני. המעקב אחרי מרתה עובר ממיילים להודעות פייסבוק למעקב פיזי אחר דוני בביתו ומעקב אחר משפחתו. אנחנו גם לומדים יותר על עברו של דוני והטראומה שהוא חווה, מה שמאפשר לנו להסביר איך הוא הגיע לבר וחי בבית אמה של חברתו לשעבר. ככל שמרתה הופכת להיות יותר אובססיבית ואפילו אלימה, דוני מסתבכת יותר ויותר בענייניה, ומנסה לאסוף מספיק ראיות לשימוש נגדה.
ריצ'רד גאד הוא אמן בריסוק נשמתך עם פאון.
מה שכל כך מפרק את הנשק בפאון הוא האופן שבו הנרטיב מתגנב אליך. בתחילת הסדרה, דוני נראה כמו בחור רגיל. כן, רודפת אחריו אישה חולת נפש, אבל הוא לא בדיוק אדם מושלם. כקומיקאי, הוא נורא ולעתים פוגעני. הוא גם משקר לטרי (נאווה מאו), איתה הוא יוצא, ונראה שיש לו טרנספוביה מולדת כשזה מגיע לראות אותה. אז בעוד שדוני הוא ללא ספק הקורבן של מרתה, יש לו בעיות משלו.
אבל כשפאון מקלף לאט את שכבות חייו של דוני, ההנחות הישנות כבר לא מתאימות. כשדוני מתפרק, כך גם החזית שלו מתפרקת, ומה שאנו מגלים מתחתיה הרסני לחלוטין. גאד מציע פרק פלאשבק באמצע הסדרה בפרק רביעי שמשנה לחלוטין את ההבנה שלנו לגבי דוני. הוא לא סתם קומיקאי כושל שנראה תקוע בעבודה ללא מוצא שהוא שונא; הוא גבר רדוף על ידי התעללות מינית חמורה ונכה על ידי שנאה עצמית וניכור למיניות שלו. גאד מנסה לא להסגיר את עצמו לחלוטין, ומציע רק פיסות קומדיה בשלושת הפרקים הראשונים כדי לפתות אותנו לתחושת ביטחון מזויפת.
עד לנקודה זו, הסדרה הייתה רצינית מבלי להיות הרסנית לחלוטין. לאחר הפרק הרביעי, אנו מבינים היטב את האמת של דוני ואת הקשיים שהוא התמודד איתו. פרידות אחרונות, מאבקים במיניות, קשיי קריירה ואפילו מערכת היחסים שלו עם מרתה מופיעים באור חדש. לחבר את כל הנקודות בחייו של דוני עם מחשבה שלאחר מכן היא משימה קורעת לב, וכאן גאד משיג את הגאונות שלו.
מרתה היא לא נבל בסדרה Fawn - וזה טוב
אנו ממשיכים בסקירה שלנו על הסדרה Fawn בדמותה של מרתה. מרתה מסדרת Fawn היא, כמובן, אדם לא טוב במיוחד. היא עוקבת מנוסה ומורשעת, אבל גאד לא מצייר אותה באור מסורתי. היא לא מתחכמת כמו שאתה חושב, ולמרות שאתה עלול למצוא את עצמך צורח על המסך כדי שדוני פשוט יתרחק ממנה, זה גם לא קשה לדמיין למה דוני יאהב אותה. כצופים, עלינו להאשים את מרתה, במיוחד כשהיא מחמירה ופשעיה מסלימים. אבל קשה לשכוח שבמרכז הדמות המטרידה הזו עומדת אישה חולת נפש קשה. אתה צריך לרחם עליה, בדיוק כמו דוני.
למעשה, בעוד שמרת'ה היא העוקבת של דוני והסיבה לרבות מהבעיות שלו, היא לא הנבל האמיתי של הסיפור. התואר הזה שייך לדריאן (טום גודמן-היל), אנס סדרתי ודמות מפלצתית. התוכנית מבהירה שנועדו להיות לנו רגשות סותרים לגבי מרתה, וההצצות שאנו מקבלים אל חייה כשהמסכה מחליקה מראים מישהו פגיע ושביר. היא יכולה להיות אכזרית ומניפולטיבית להפליא, אבל זה לא מונע ממנה להיות דמות מורכבת.
המופעים של הפאונים הקטנים הופכים את המופע לחובה לראות.
אפשר לשבח את ריצ'רד גאד, שהתסריט, קולו ומשחקו הופכים את פאון ליצירת מופת, אבל גם ג'סיקה גאנינג ראויה לצבעים שלה, ומשחקת את ההיבטים השונים של מרתה בצורה מעולה. רגע אחד היא עליזה ומפלרטטת בצורה מביכה, וברגע אחר היא מאיימת וצועקת גסויות. Gunning לוכד את כל הניואנסים של דמות שיכולה בקלות רבה להפוך לנבל דו מימדי.
יחד עם גאנינג, נאוה מאו היא גם פנטסטית ומקסימה בתור טרי, חברתו של דוני וקול ההיגיון בחייו. לאור הביטחון של טרי בעצמה כאישה טרנסג'נדרית, היא גם נראית לפעמים טובה מכדי להיות נאמנה לדוני. במקביל, טום גודמן-היל מעביר את המוזרות והיהירות של דאריין, כמו גם את האכזריות והבריונות שלו. ההופעה של גודמן-היל היא מצמררת ללא דופי, ורק לראות אותו מקיים אינטראקציה עם דוני יעשה לך עור ברווז. כמובן, גאד שולט בהפקה הזו. הוא נותן הכל בכל סצנה, במיוחד המונולוג בפרק הלפני אחרון. הקריינות המזדמנת של מחשבותיו הפנימיות, כמו גם האופן שבו דוני מציג את עצמו וכיצד מצבו הגופני מתדרדר לאט במהלך המרדף, הופכים את הסדרה לבלתי נשכחת.
פאון הוא סיפור שקשה לספר.
אנחנו מסיימים את הביקורת שלנו על הסדרה Fawn על החיים הקשים של הגיבורים. אחרי שצפינו ב-Fawn בשלמותה, יש לנו תלונה אחת: הרייטינג של נטפליקס בתחילת הפרקים פשוט לא מספיק טוב. סצנות מסוימות עלולות לגרום לתגובות גלויות בקהל. עבור אנשים רגישים לאלימות מינית, הסדרה חוקרת את התחושות המתעוררות במהלך ואחרי אלימות. זוהי מבט כנה ומעמיק על הרגשות המורכבים שחווה ניצול התעללות, כמו גם על מערכת היחסים המורכבת שיש להם עם המתעלל שלהם.
זה סיפור קשה, אבל מסופר יפה וחשוב. לא פעם זה הרגיש כאילו פאון תוקע לך אצבע לפנים או מנסה ללמד אותך לקח מחופש לסדרה של נטפליקס. אבל האופי הגלוי והאישי של הסיפור בסופו של דבר מהווה צוהר לחייו ולחוויות של אדם שאיננו רואים לעתים קרובות בסרטים ובטלוויזיה. מסיבה זו, ורבים אחרים, פאון ראוי גם לזמנו באור הזרקורים וגם לשבחים שהוא מקבל. שום דבר לא משתווה לסדרה הזו, והסיפור הייחודי שלה הופך אותה לחיונית לנוף הטלוויזיה.
אנו ממליצים: סיום סדרת Fawn: הסבר
